מלחמת יום כיפור
ערב יום כיפור 1973, מתכוננים לצום, לאחר הסעודה המפסקת הלכנו לבית הכנסת לתפילת כל נדרי, בראש מתרוצצות מחשבות בעיקר על איך לעבור את הצום עם מזג האויר החם ואיך להאכיל את הילדים.
למחרת ביום כיפור עצמו היתה הרגשה כבדה אבל עמומה לא ידענו מה קורה, מטוסים בשמיים, מדי פעם מכונית עוברת בכביש ואנשים עוזבים את בית הכנסת עם הטליתות עליהם, לא רצינו לחלל את החג ולהדליק רדיו אבל רצינו שהצום ייגמר כבר כדי שנוכל לדעת מה קורה.
לקראת הצהריים השמועות התחילו להתפשט, מלחמה!
אחי שושן שהיה חייל ובא אלינו לחג רצה להצטרף ליחידה שלו, אבל לא הסכמתי שילך לפני שייגמר הצום, אבל מיד בסוף הצום הכנתי לו שקית עם פירות ועוגיות והוא יצא, לא לפני שאמרתי לו לשמור על עצמו ולהישאר בקשר.
את הגלויה הראשונה מאחי קבלתי רק לאחר שבועיים ארוכים של חוסר וודאות ועברו כמה שבועות טובים לפני שראיתי אותו שוב.
חשבנו שהמלחמה תיגמר מהר כמו מלחמת ששת הימים אבל רק כעבור כמה ימים הבנו את היקף המלחמה, כשידיעות על חיילים נעדרים, שבויים וחללי מלחמה נהיו דבר יום יומי ושמועות שהסורים הגיעו לכנרת והמצרים לאילת.
האזעקות והירידה למקלט הפכו לתרגולת שגרתית ובין לבין מאזינים לרדיו ומקווים לטוב.
