העלייה לארץ ישראל
השנה שנת 1966 הגענו לארץ ישראל, ופתאום אני לבד ללא המשפחה, בלי אבא בלי האחים והאחות רק אח אחד שושן (יורם) שעלה לארץ לפניי ולמעשה עליתי לארץ בעיקר בגללו.הבנתי מהמכתבים ששלח שקשה לו בארץ לבד, בלי לאמר לאף אחד החלטתי שגם אני צריכה לעלות לארץ ישראל חשבתי שביחד שנינו יהיה קל יותר.
לא פשוט לחיות ללא הורים וללא משפחה ועוד בארץ זרה.
רציתי לעלות לארץ אחריו אבל אבא אמר לי תתחתני ואחר כך תסעי וככה עשיתי.
עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי וזאת הראשונה שבהם, כך כנראה רצה הגורל אשה צעירה כמעט אמא (בהריון בחודש התשיעי) הולכת למקום לא מוכר בלי עזרה ובלי משפחה.
אבא אמר תלדי כאן ואחר כך תסעי אבל לא הסכמתי, הייתי עקשנית חשבתי למצא כאן גן עדן, ארץ ישראל ארץ הקודש...
אני נזכרת וכותבת, בכל פעם שאני נזכרת במשהו חדש אני כותבת על נייר כדי לא לשכוח, יש לי כבר ערימות של דפים ואני זקוקה להרבה זמן כדי להעלות את הזכרונות על הכתב.
אני זוכרת שהתחרטתי שבאתי לארץ לבד. הייתי צריכה לחכות ולבוא עם המשפחה. אבל כמו שאומרים לא בוכים על חלב שנשפך, צריך להמשיך למרות שלא קל.
מספר ימים אחרי שהגענו לארץ נולד בני הבכור גבי ביום פורים, ביום שילדתי אותו, באו לבקר אותי בבית החולים סבתא, דודה ועוד כמה קרובי משפחה וזהו.
לעומת זאת ראיתי את הנשים שחלקו איתי את החדר מקבלות מבקרים בלי הפסקה, ואני לבד. אין לי כאן הרבה משפחה שיכולים לבקר כל הזמן, כאב לי והייתי סוגרת את הוילון ובוכה.
כשיצאתי מבית יולדות נסענו למושב.שם גרנו באופן זמני עד שקבלנו דירה, הפרוצדורה של הסוכנות לוקחת הרבה זמן אפילו עריסה לתינוק לא יכלנו לקבל כי התינוק נולד בארץ ורק לתינוקות עולים חדשים מגיע עריסה,
נסענו למושב ואם חשבתי שהיה קשה בחו"ל בלי אמא,עכשיו זה נהיה עוד יותר קשה, בחוץ לארץ אף פעם לא הייתי צריכה לכבס או לנקות וכאן צריך הכל לעשות לבד.
החיתולים היו מבד ולא כמו היום טיטולים שלא צריך לכבס, כשבקשתי שיביאו לי מנקה אמרו לי שאין, תכבסי לבד, אני הייתי עדיין חלשה מהלידה ולא ישנה בלילה בגלל התינוק שבוכה הרבה וגם צריכה לכבס חיתולים (אף פעם לא כיבסתי לפני כן), כל זה היה קשה מאד.
למה באתי לכאן? מה עשיתי? אין מי שיעזור ואין למי לפנות, לא מכירה אף אחד עצובה ובודדה, באתי למען אחי אבל הוא לא יכול לעזור לי כי הוא לומד וגם הוא צריך עזרה, הוא בוודאי בודד יותר ממני.
אנחנו לא נמצאים באותה העיר, נפגשים בשבתות ובחגים וזה לא מספיק, אבל לפחות יש לו לאן ללכת כשהוא צריך, יותר טוב מכלום.
קבלנו דירה בקומה 4 (אין מעלית), איך עולים ואיך יורדים עם עגלה ותינוק, סיפור מהסרטים, וזה רק התחלה ההתמודדות עם כל דבר לבד היא קשה מאוד.
אין מי שיכול לעזור, אין אמא ואבא, אבא חי אבל נמצא רחוק, עובר הרבה זמן עד שהוא מקבל ממני מכתב ועוד יותר עד שאני מקבלת תשובה, בד"כ לוקח חודשיים למכתב להגיע לייעד, כי לא ניתן לשלוח מכתב ישיר, המכתב צריך לעבור דרך שתי מדינות.
עברו 9 או 10 שנים לפני שראיתי את אבא שוב, הכל השתנה ממה שזכרתי את אבא מאותו יום שעזבתי את טוניס, אחרי הכל הייתי צעירה מאד ומאז שעליתי לארץ הקשר שלנו היה רק דרך מכתבים פעם בחודשים או יותר, לא היה לנו אז טלפון והסלולרי עדיין לא הומצא כל דבר לקח זמן, הרבה זמן.
תמונה של אבא
בפעם הראשונה שאבא בא, הייתה שמחה גדולה, הרבה אורחים באו לבקר לשאול על תוניס, בנגרדאן על בני משפחה שעדיין נמצאים שם ועל בכלל, אבא הביא אתו הרבה מכתבים מתוניס ולקח חזרה לא פחות.
אבא אהב לעזור לאנשים ליהודים וערבים ללא הבדל, אם מישהו זקוק לעזרה והוא יכול לעזור הוא היה עוזר מכל הלב כזה היה אבא, למרות כל הקשיים שעבר בחיים שלו, אף פעם לא אמר שקשה לו, או לא יכול יותר, תמיד היה חזק.
אני זוכרת כשעליתי למטוס כדי לבוא לארץ אבא אמר לי אל תדאגי אנחנו נגיע אחרי שבועות, לא יודעת כמה חגי שבועות עברו עד שבאמת היגיע.
לפני שעליתי לארץ הייתי מחכה מתי אני אזכה לעלות לארץ אהבתי, ארץ ישראל, רציתי לעלות לארץ בכל מחיר.
עזבתי את משפחתי, אחים, אחות ואבא שהבטיח לי שגם הם באים אחרינו תוך זמן קצר הכי מאוחר 6 חודשים, זה כמובן לא קרה הם אומנם כאן (רובם) אבל זה לקח בערך 40 שנה כמו יציאת מצרים,
אבל אז הייתי בטוחה שבאמת הם יעלו לארץ אחרי, שמחתי כשהגעתי לארץ למרות ההתחלה הקשה אבל התפללתי שמשפחתי תעלה והציפייה ליום הזה נתנה תקווה,
למרות שהיום הזה התעכב מאד, יכול להיות שאם הייתי יודעת שמשפחתי לא תעלה אחריי, אולי לא הייתי עולה, אולי אם הייתי מחכה קצת אולי היינו עולים לארץ בכל זאת.
אי אפשר לדעת כנראה זה רצון הגורל זה מה שהיה צריך לקרות, אני חשבתי אחרת בניתי הרים וגבעות איך להיות עם המשפחה, ולא איך לחיות בלי משפחה.
אחרי אבא, באו לבקר האחים, לא ביחד כל פעם אח אחד בא לבקר ואחר כך גם אחותי כל פעם מישהו אחר בא לביקור קצר בארץ.
שמחתי שבאתי לארץ לפגוש את אחי שהגיע לבד לארץ בגיל מאד צעיר ולפגוש את הסבתא שלי שגידלה אותי עד שעלתה לארץ, למעשה היא זו שעזרה לי להתאקלם בארץ, עזרה לי במה שיכלה ,כשהייתה באה לבקר אותי שכחתי את כל הבעיות שלי, את הקושי היום יומי לגדל ילדים, ואת זה שהבעל הולך לעבוד מ 7 בבקר עד 9 בלילה.
הרגשתי כמו האמא החד הורית הראשונה בארץ, גם לעבוד בבית, לגדל ילדים וגם ללמוד - הכל ביחד, אבל זה מה שהיה וקבלתי את זה במצב רוח טוב ובלב שלם ללא תלונות, גם ככה אין למי להתלונן.
אבא אמר תלדי כאן ואחר כך תסעי אבל לא הסכמתי, הייתי עקשנית חשבתי למצא כאן גן עדן, ארץ ישראל ארץ הקודש...
אני נזכרת וכותבת, בכל פעם שאני נזכרת במשהו חדש אני כותבת על נייר כדי לא לשכוח, יש לי כבר ערימות של דפים ואני זקוקה להרבה זמן כדי להעלות את הזכרונות על הכתב.
אני זוכרת שהתחרטתי שבאתי לארץ לבד. הייתי צריכה לחכות ולבוא עם המשפחה. אבל כמו שאומרים לא בוכים על חלב שנשפך, צריך להמשיך למרות שלא קל.
מספר ימים אחרי שהגענו לארץ נולד בני הבכור גבי ביום פורים, ביום שילדתי אותו, באו לבקר אותי בבית החולים סבתא, דודה ועוד כמה קרובי משפחה וזהו.
לעומת זאת ראיתי את הנשים שחלקו איתי את החדר מקבלות מבקרים בלי הפסקה, ואני לבד. אין לי כאן הרבה משפחה שיכולים לבקר כל הזמן, כאב לי והייתי סוגרת את הוילון ובוכה.
כשיצאתי מבית יולדות נסענו למושב.שם גרנו באופן זמני עד שקבלנו דירה, הפרוצדורה של הסוכנות לוקחת הרבה זמן אפילו עריסה לתינוק לא יכלנו לקבל כי התינוק נולד בארץ ורק לתינוקות עולים חדשים מגיע עריסה,
נסענו למושב ואם חשבתי שהיה קשה בחו"ל בלי אמא,עכשיו זה נהיה עוד יותר קשה, בחוץ לארץ אף פעם לא הייתי צריכה לכבס או לנקות וכאן צריך הכל לעשות לבד.
החיתולים היו מבד ולא כמו היום טיטולים שלא צריך לכבס, כשבקשתי שיביאו לי מנקה אמרו לי שאין, תכבסי לבד, אני הייתי עדיין חלשה מהלידה ולא ישנה בלילה בגלל התינוק שבוכה הרבה וגם צריכה לכבס חיתולים (אף פעם לא כיבסתי לפני כן), כל זה היה קשה מאד.
למה באתי לכאן? מה עשיתי? אין מי שיעזור ואין למי לפנות, לא מכירה אף אחד עצובה ובודדה, באתי למען אחי אבל הוא לא יכול לעזור לי כי הוא לומד וגם הוא צריך עזרה, הוא בוודאי בודד יותר ממני.
אנחנו לא נמצאים באותה העיר, נפגשים בשבתות ובחגים וזה לא מספיק, אבל לפחות יש לו לאן ללכת כשהוא צריך, יותר טוב מכלום.
קבלנו דירה בקומה 4 (אין מעלית), איך עולים ואיך יורדים עם עגלה ותינוק, סיפור מהסרטים, וזה רק התחלה ההתמודדות עם כל דבר לבד היא קשה מאוד.
אין מי שיכול לעזור, אין אמא ואבא, אבא חי אבל נמצא רחוק, עובר הרבה זמן עד שהוא מקבל ממני מכתב ועוד יותר עד שאני מקבלת תשובה, בד"כ לוקח חודשיים למכתב להגיע לייעד, כי לא ניתן לשלוח מכתב ישיר, המכתב צריך לעבור דרך שתי מדינות.
עברו 9 או 10 שנים לפני שראיתי את אבא שוב, הכל השתנה ממה שזכרתי את אבא מאותו יום שעזבתי את טוניס, אחרי הכל הייתי צעירה מאד ומאז שעליתי לארץ הקשר שלנו היה רק דרך מכתבים פעם בחודשים או יותר, לא היה לנו אז טלפון והסלולרי עדיין לא הומצא כל דבר לקח זמן, הרבה זמן.
תמונה של אבא
בפעם הראשונה שאבא בא, הייתה שמחה גדולה, הרבה אורחים באו לבקר לשאול על תוניס, בנגרדאן על בני משפחה שעדיין נמצאים שם ועל בכלל, אבא הביא אתו הרבה מכתבים מתוניס ולקח חזרה לא פחות.
אבא אהב לעזור לאנשים ליהודים וערבים ללא הבדל, אם מישהו זקוק לעזרה והוא יכול לעזור הוא היה עוזר מכל הלב כזה היה אבא, למרות כל הקשיים שעבר בחיים שלו, אף פעם לא אמר שקשה לו, או לא יכול יותר, תמיד היה חזק.
אני זוכרת כשעליתי למטוס כדי לבוא לארץ אבא אמר לי אל תדאגי אנחנו נגיע אחרי שבועות, לא יודעת כמה חגי שבועות עברו עד שבאמת היגיע.
לפני שעליתי לארץ הייתי מחכה מתי אני אזכה לעלות לארץ אהבתי, ארץ ישראל, רציתי לעלות לארץ בכל מחיר.
עזבתי את משפחתי, אחים, אחות ואבא שהבטיח לי שגם הם באים אחרינו תוך זמן קצר הכי מאוחר 6 חודשים, זה כמובן לא קרה הם אומנם כאן (רובם) אבל זה לקח בערך 40 שנה כמו יציאת מצרים,
אבל אז הייתי בטוחה שבאמת הם יעלו לארץ אחרי, שמחתי כשהגעתי לארץ למרות ההתחלה הקשה אבל התפללתי שמשפחתי תעלה והציפייה ליום הזה נתנה תקווה,
למרות שהיום הזה התעכב מאד, יכול להיות שאם הייתי יודעת שמשפחתי לא תעלה אחריי, אולי לא הייתי עולה, אולי אם הייתי מחכה קצת אולי היינו עולים לארץ בכל זאת.
אי אפשר לדעת כנראה זה רצון הגורל זה מה שהיה צריך לקרות, אני חשבתי אחרת בניתי הרים וגבעות איך להיות עם המשפחה, ולא איך לחיות בלי משפחה.
אחרי אבא, באו לבקר האחים, לא ביחד כל פעם אח אחד בא לבקר ואחר כך גם אחותי כל פעם מישהו אחר בא לביקור קצר בארץ.
שמחתי שבאתי לארץ לפגוש את אחי שהגיע לבד לארץ בגיל מאד צעיר ולפגוש את הסבתא שלי שגידלה אותי עד שעלתה לארץ, למעשה היא זו שעזרה לי להתאקלם בארץ, עזרה לי במה שיכלה ,כשהייתה באה לבקר אותי שכחתי את כל הבעיות שלי, את הקושי היום יומי לגדל ילדים, ואת זה שהבעל הולך לעבוד מ 7 בבקר עד 9 בלילה.
הרגשתי כמו האמא החד הורית הראשונה בארץ, גם לעבוד בבית, לגדל ילדים וגם ללמוד - הכל ביחד, אבל זה מה שהיה וקבלתי את זה במצב רוח טוב ובלב שלם ללא תלונות, גם ככה אין למי להתלונן.