זיכרון ילדות

סבתא אורידה עטון עמדה לעלות לישראל עם דודי ומשפחתו, בכיתי הרבה כי לא רציתי שתיסע לארץ, רציתי שתישאר איתנו וכשאנחנו נעלה, ניסע ביחד.
"סבתא אל תלכי" בקשתי. אבל היא ענתה שרק אם אבא שלי יגיד לה להישאר היא תשאר, אבל אבא אמר שהיא אישה מבוגרת ומכיוון שהוא לא יודע מתי אנחנו נעלה, הוא לא יכול לבקש ממנה לחכות.

מאד אהבתי את סבתא, היא למעשה גידלה אותי, בלילה הייתי ישנה אצלה ובבקר היינו הולכים ביחד הביתה, נשארים עד הלילה ושוב חוזרים, כך כל יום.
אהבתי לישון אצלה אפילו כשהייתה נוסעת לאיזשהו מקום הייתי מצטרפת אליה, אני ואמא היינו קשורות מאוד לסבתא והיה לנו קשה מאד להפרד ממנה, אבל הדוד החליט לעלות והיא היתה חייבת לעלות איתו. כך רצה הגורל, זאת היתה הפעם האחרונה שאמא וסבתא התראו.

אמא לא החזיקה מעמד ואחרי כמה שנים נפטרה, השאירה שבע ילדים יתומים. אני הייתי הבת הגדולה בבית, בסה"כ בת שתים עשרה, וכבר הייתי צריכה לטפל באחים הקטנים שלי.

תמונה של אמא

יום הנסיעה הגיע, כל הבית מלא מזוודות וכל השכנים באים להיפרד, היה זה יום עצוב מהול בהתרגשות, הייתי אז בת שש בערך ולא עזבתי את סבתא לרגע, ראיתי את הפנים של אמא וסבתא עצובות, בוכות ואני בוכה איתם.
לפתע בן הדוד נתן לי את הכלב שלו, הוא אמר לי שלא נותנים לו לקחת את הכלב איתו לארץ, שמחתי והחזקתי את הכלב קרוב על ידי, כנראה שנרדמתי כי כשהתעוררתי המזוודות נעלמו וסבתא והמשפחה של דוד כבר נסעו, נשארנו רק אני והכלב שישן לידי.

מאותו יום הכלב היה הולך אחריי לכל מקום גם לבית הספר, אני הייתי נכנסת והוא היה מחכה לי בחוץ עד שהייתי מסיימת ואז היינו חוזרים ביחד הביתה.
זה היה כלב מאד חכם, הייתי נותנת לו סוכריה או שקד והוא היה מקלף את ואוכל, לימדתי אותו ללכת על שתי רגלים וזה היה מצחיק,  הוא היה שונא חתולים אולי בגלל זה לא היו חתולים אצלנו בבית הם כנראה פחדו מהנביחות שלו.