צירי לידה

לפעמים אני נזכרת בדברים שחשבתי שאף אחד לא יודע, דברים שלא ספרתי לאף אחד ושמעולם לא דברתי עליהם.
אלו סיפורים אמיתיים שקרו ושאני ואחיי היינו עדים להם.

אחד מהמקרים האלו הוא סיפור מצמרר שיער, למרות שזה קרה לפני הרבה זמן כשהיינו עדיין ילדים קטנים, עדיין שנים לאחר מכן כשהייתי קצת יותר גדולה היה מפחיד להיזכר בזה.
שנים לאחר מכן הסתבר שגם שני אחים שלי ראו את אותו הדבר, השאר היו עדיין קטנים וישנו באותו הזמן.
אף פעם לא דברנו על זה כאילו זה אף פעם לא קרה, אף פעם לא שאלתי אותם אם הם זוכרים, לא היה לי האומץ לדבר על זה, אחרי הכל אף אחד לא רוצה לדבר על נושא כל כך כאוב.

זה קרה במוצאי שבת בשנת 1960 . לאמא היו צירי לידה, כאבים חזקים מאד ואבא הלך לקרוא למיילדת אני נשארתי לשמור על אמא ועל האחים, למרות הכאבים אמא לא צעקה כדי לא להפחיד אותנו, אני הייתי הולכת מהחדר של אמא לחדר של האחים וחזרה כל כמה זמן, רואה שכולם בסדר,

פתאום עף לתוך הבית משהו שחור, עטלף או עורב, עף מחדר לחדר ומפחיד את כולם. אני רדפתי אחריו עם מטאטא לגרש אותו כדי שלא יבהיל את אמא או את האחים הקטנים, פחדתי אבל בכל זאת ניסיתי לגרש את הציפור, ואז אבא הגיע עם המיילדת ואיך שהוא הציפור נעלמה.

שנים לאחר מכן כשאחד האחים בא לביקור, הסיפור עלה וראיתי שאני לא היחידה שזוכרת את המקרה.

איני יכולה לשכוח היום הזה שאבא חזר בלי אמא, כל השכנים שמעו, כל הקהילה שמעה שאמא נפטרה אבל אף אחד לא סיפר לי, לאט לאט התחלתי להבין מה קרה, צעקות של בכי מכל מקום ואז בבת אחת הבהלה חדרה לתוך לבי, שולחת את אצבעותיה ארוכות של פחד בתוך תוכי, איך אני אספר לאחיי? מה אומר להם? ואיך מסבירים דבר כזה לילדים קטנים?

אבא עדיין לא חזר, אולי השמועות לא נכונות, אמא בסך הכל נסעה לרופא להיבדק, הייתי מבולבלת מה אנו נעשה עכשיו? שבעה ילדים אחד מהם תינוק רך שנולד לא מזמן ואני בסה"כ ילדה בת 12, רעדתי מעצם המחשבה.

ואז אבא חזר, לבד בלי אמא וזהו.

באותו הרגע הבנתי שזהו אמא לא תחזור, היא נעלמה לתוך ענן אפור ואני יודעת שזה כבר זה לא חלום, זה אמיתי.
ראיתי את אבא כשחזר עצוב ובוכה ובקשתי רק שיהיה לי כוח להחזיק מעמד שלא אתרסק לרסיסים, ניסיתי לקרא לאמא בליבי אמא, אמא הבטחת לשמור עלינו מכל רע ולא קיימת מה יהיה עלינו עכשיו, אני קוראת לה ובדמיוני אני רואה אותה מתרחקת, מתרחקת ונעלמת.

הבכי של התינוק החזיר אותי למציאות, כנראה רוצה את אמא! אבא העיר אותי, בהתחלה הוא ניסה לקרא לאמא, כנראה שכח, אחר כך העיר אותי והביא אלי את התינוק, ואני מתוך שינה גם קוראת לאמא ואז התעוררתי, ואז שלושתינו ביחד התחלנו לבכות,

לאחר זמן מה לקחתי את התינוק, החלפתי לו והכנתי לו בקבוק עד שירגע, ואז התחלתי להבין שאין ברירה וצריך להתחיל להתמודד עם המצב.